ברכה למוזיאון החדש בברגן-בלזן

iשרה עצמון (גוטדינר)

רח' הדקלים כפר-סירקין 49935

טל': 03-9328253,פקס:03-9086463

e-mail:atzmonsu@012.net.il

site:www.saraatzmon.com

ברכה לחנוכת המוזיאון החדש

ברגן-בלזן, 28 אוקטובר 2007

לפתיחת המוזיאון החדש בברגן-בלזן, אני מביאה את ברכתה של מדינת ישראל שצמחה למרות ערמות האפר שנערמו כאן משריפת אנשים. כאן שרפו לא רק יהודים. אבל, את העם היהודי רצו להשמיד בכל דרך. ואולי זה מה שמקנה למדינת ישראל משנה כוח ותוקף לשגשג כמו שהיא משגשגת כיום. העצוב הוא שזה התרחש כאן בערש התרבות של העולם, וכל ארצות אירופה השתתפו בהשמדת היהודים בכל מרצם, רק בגלל היותנו יהודים. והעולם עמד מנגד ולא עשה דבר. מאז העם היהודי למד שחייב ללמוד להגן על עצמו, וזאת אכן הוא עושה. כי רוצחים צמאי דם, רק מתחלפים, כשזה מדובר במדינת ישראל, או בעם היהודי.

אני רוצה לברך את היוזמים להקמת המוזיאון, ובמיוחד את מנהל הקרן, שר החינוך מר BERND BUSEMANN, ומנהל אתר ההנצחה מר WILFRIED WIEDEMAN והעוסקים במלאכה הקדושה של ההנצחה במקום הזה, במשך כל ימות השנים ובכלל.

אנחנו, שהיינו כאן בזמן אמת, איבדנו כאן חלקים מגופינו ונשמתנו. כי כל פעם שאני מגיעה לכאן, אני מחפשת את שמחת ילדותי שאבדה לי כאן, כי בעיני רוחי אני ושומעת את תפילות ורוחות האנשים האומללים שלא החזיקו כאן מעמד מרחפים כאן בחלל. בשומעי את תפילותיהם של השלדים הלבנים הערומים זועקים עם פיות פעורים, ואני ילדה קטנה מסתכלת עליהם בפחד, ותקווה שאולי הם יתעוררו לחיים. וזה לא קרה. ובלילות בשמעי את בכיים של שכניי האומללים שראו את יקיריהם מובלים למזבח, פחדי גובר עלי, שמא כולנו שם נמות.

אבל אנחנו שרדנו, ואנחנו כאן,אולי לספר לדור הזה, שיעביר לדורות הבאים, שקורבנות אלה במותם, ציוו לנו את החיים, וזעקו את זעקת העם היהודי.

אני שרה עצמון מישראל ילידת הונגריה, בגיל 11 הייתי כלואה כאן, בברגן-בלזן כחצי שנה עם עוד 12 בני משפחה. היום, יש לי ולאורי בעלי, יליד ארץ ישראל.

שישה ילדים, ו-22 נכדים בלי עין הרע. קרוב ל-20 שנה אני מציירת מפסלת, מציגה ומרצה את זיכרונותיי, לפני אלפי בני נוער בישראל ובעולם. אני מנסה לתאר את מסלול התופת שעברתי גם כאן עם בני משפחתי. ותודה לאל זה לא צלח בעיני הצוררים.

כן, המשיח היגיע עבור משפחת גוטדינר פעמיים. לראשונה הנס קרה: שמתוך רעידת האדמה, ולבה רותחת, ששורפת ומרסקת קהילות שלמות, משפחות שלמות נעלמות מעל פני כדור הארץ בלי להשאיר זכר ופליט. ואנחנו משפחת גוטדינר, למרות, מסלולי המוות והייסורים, קרה לנו "נס", ולמרות ש- 60 בני משפחה נרצחו ונשרפו בדרכים שונות, כמעט שבט שלם שרד, ואודים אלה כבר השתתפו בהקמת המדינה החדשה.

מתוך שישה עשר אחים גוטדינר שרדנו שלושה עשר. כיום אמנם, חיים רק שמונה אחים. כולם בארץ למעט אח אחד, ומספר אחיינים. מספר הצאצאים הכפיל עצמו פי 12.

לפני כ- 4 חודשים התאספנו אנחנו הניצולים, בנינו נכדינו ונינינו לציון 62 שנה להגיענו לארץ ישראל, 90 יום לאחר השחרור ממחנות המוות. לארץ המובטחת שעוד לא קראו לה מדינת ישראל.

בכנס השתתפנו 150 בני משפחת גוטדינר מתוך 200 בני משפחה שנולדו לאחר הגיהינום.

לכן, שמזכירים 6 מיליון יהודים שנרצחו, צריך לזכור שהם היו צריכים להיות כיום יותר מ-60 מיליון. תארו לכם כמה ידיים ורגליים שרופות צריך לספור, כדי להגיע למספר של 60 מיליון.

כילדה בת 12 שהגעתי לארץ ישראל, הייתי כה מרוגשת ומאושרת, שרציתי כל הזמן לרוץ, ולצרוח אני חיה, ואני ילדה יהודיה חופשית. מיד למדנו עברית, ולהתגונן עם מקלות בקרב פנים אל פנים. אמנם, לא הספקנו לחבוש את ספסלי המדרשות והאוניברסיטאות , כי היינו מאד עסוקים בגאולת הארץ החדשה הישנה, ולקבל בחזרה את נשמת החיים שכמעט אבד לנו.

אבל את שיעורי המולדת למדנו, במולדת הישנה החדשה שלא נתנה לנו על מגש של כסף.

את שיעורי התנ"ך למדנו תוך כדי קרבות. ובין המלחמות בשעות הרגיעה, בנינו חרשנו וזרענו, הולדנו ילדים, ניסינו ללמדם את ערכי החיים בכבוד הדדי.

רוב האחים שעדיין שמסוגלים עדיין עוסקים בהנצחה כל ימות השנה, במחנות צה"ל, בתי ספר וכו'..

חובת ההסברה היא מקודשת, חייבים להסביר לנוער היום, שהם האחרונים שפוגשים עדיין ניצולים, והם התקווה שלנו, שיעבירו את המסר לדורות הבאים, כי הם אלה, שפגשו עוד ניצולים. כי, אנחנו הם העדות החיה האחרונה, שזוכר את הזוועות שביצעו אנשים עם שנאה תהומית בעיניהם ובנפשם, לאנשים שנראו בדיוק כמוהם, רק מתוך שנאה וקנאה שינקו עם חלב אם, ושטפחו ושטפו את מוחם במשך שנים רבות.

לא, אנחנו לא שונאים ולא מלמדים את ילדינו לשנוא, כי ראינו והפנמנו לאן הובילה השנאה.

לפי הלוח שנה העברי, לפני כחודש התחילה שנה חדשה. רוצה אני לברך את כל הקהל הקדוש הזה, בשנת שלום בריאות ויצירה .

שלום ולהתראות בישראל.